במלחמות, כמו בחיים, הסיפור שאנו מספרים לעצמנו חשוב לא פחות מהמציאות עצמה. אחד ההיבטים המשמעותיים ביותר במלחמה הוא לא רק מה שקרה בפועל, אלא כיצד כל צד מפרש את האירועים והנרטיב שהוא בונה סביבם. מלחמת לבנון מספקת דוגמה מובהקת לפער שבין עובדות לנרטיבים, בין זיכרון קולקטיבי לתודעה דתית פונדמנטליסטית.
בישראל, חיים של כל אדם נתפסים כבעלי ערך עליון. כל חטוף, פצוע או הרוג נתפסים בצדק כטרגדיה לאומית והמחיר האנושי של כל סכסוך מכתיב את הדרך שבה הציבור שופט את המלחמה. התקשורת בישראל, חופשית וביקורתית – כפי שהיא צריכה להיות בדמוקרטיה – מבליטה את האבדות, הקשיים, ויעדים שלא הושגו. משפטים כמו במלחמה אין מנצחים לצד תמונות חיילים בבתי החולים, שיחות עם משפחות חטופים ומשפחות שכולות וראשי רשויות שתושביהם מפונים בצפון, יוצרים תחושה ציבורית של כישלון, או לפחות כאב, גם אם ישנם הישגים אסטרטגיים משמעותיים וברורים בשטח. זו אינה שאלה של תוצאות – אלא של איך התודעה והתפיסה התרבותית המערבית מעצבת את התחושה שלנו.
מהצד השני, חיזבאללה פועל מתוך גישה שונה לחלוטין. כארגון דתי-פונדמנטליסטי, המלחמה היא רק חלק קטן ממאבק רחב היקף וארוך שנים. התפיסה הדתית-אידיאולוגית מעניקה למאבק משמעות עליונה – אבדות בנפש אינן נתפסות כהפסד, אלא כהקרבה קדושה במסגרת "מלחמת צדק" היסטורית. לכן, בעוד שישראל מחפשת תוצאות מיידיות וברורות שינחמו בכאבה, חיזבאללה, כמו גם חמאס, מסוגלים לשרוד גם תחת פגיעות כבדות ואבדות גדולות ולמסגר את עצם הישרדותם כניצחון אסטרטגי. נרטיב ההקרבה והמאבק המתמשך מאפשר לארגוני הטרור להציג עצמם כמנצחים בכל מצב – גם כשהפגיעות בשדה הקרב הן דרמטיות.
הפער הזה מתחדד כאשר בוחנים את תפקידה של התקשורת בשני הצדדים. בישראל, התקשורת הפתוחה משמשת כלי ביקורתי שבוחן כל צעד של הצבא והממשלה במלחמה. כאשר הדגש על מחיר המלחמה הכולל, בעיקר בפן האנושי, מוביל לעיתים קרובות לתחושה של כאב, החמצה ותבוסה. לעומת זאת, כלי תקשורת בשליטת החיזבאללה מציגים תמונה חד-ממדית של עמידה איתנה של "ההתנגדות" וניצחון מלווה תהלוכות דגלים.
השיח ברשת ובתקשורת הערבית על המלחמה בלבנון מדגישה עד כמה הפערים בתפיסת המלחמה תלויים לא רק במציאות בשטח, אלא גם בדרך שבה כל צד בונה את הנרטיב שלו. הניצחון אינו נקבע רק במספר ההרוגים או התשתיות שהושמדו, אלא גם בתודעה הקולקטיבית וביכולת לשכנע את הציבור בצדקת הדרך.
הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו הוא חלק מהמאבק. עבור ישראל, זהו שיעור חשוב להמשך – לא רק להתמודד בשדה הקרב, אלא גם להכיר בכוחה של התודעה ושל הנרטיב בעיצוב המציאות שלנו. אין דבר כזה "ניצחון מוחלט" בתפיסה של ציבור עם תרבות מערבית. כי במלחמות, כמו בחיים, הזיכרון שנשאר לא מתבסס רק על המציאות, אלא על איך מספרים אותה.